<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תשצ"ג</h1>
<h2>דף לא:</h2>
שאלת מי שנשבע לתת ממון לחברו לזמן וכשהגיע אותו זמן הלך לו אותו שהיה לו לקבלם הרי זה פטור לגמרי עד שיבוא מלוה ויטול את שלו. וליתן אותו ביד אשתו ובניו אינו צריך שהרי אפילו נתנם בידם אינו נפטר בכך ואין זה פרעון. ואף על פי שאם נתנם בידם אינו יכול לחזור בו, מכל מקום פרעון גמור לא הוי שהרי חייב באחריותן, וכדתניא בשלהי פרק קמא דגיטין [י"ד ע"א] הולך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ולא שנא אחר לא שנא אשתו ובניו.
אבל להוליך אחריו אינו חייב, שלא אמרו יוליך אחריו למדי אלא דוקא בגזל ונשבע לו וכדתנן בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ג ע"א] דכיון דנשבע אף על גב דידע למאן גזליה ואודי ליה דהוה ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגיא דלא מטי לידיה אבל לא נשבע לא דהוי גביה פקדון עד דאתי מריה ושקיל ליה וכדאיתא התם [ק"ד ע"א], ומלוה נמי כיון דליתיה הכא לא (גרע) [תבע] מיניה הוה ליה כמאן דאמר ליה להוי בידך עד (דאתיא) [דאתינא]. [ו]לעשות בית דין למסור בידם גם כן אינו צריך, ואם עשה לא עשה כלום. והא דתנן התם [ב"ק ק"ג ע"א] בגוזל את חברו שוה פרוטה לא יתן לא לבנו ולא לחבירו ולא לשלוחו אבל נותן הוא לשליח בית דין, הא תני רבי שמעון בן אלעזר שליח בית דין שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן עשאו גזלן ולא עשאו נגזל חייב ורבא נמי דאמר שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח הכי סבירא ליה כדמשמע התם, וכן פסק ר"א ז"ל. ואפילו לרב חסדא דאמר הוי שליח דמתני' מילתא פסיקתא קתני לא שנא עשאו נגזל ולא שנא עשאו גזלן ולאפוקי דרשב"א, התם לאו דינא אלא תקנתא הוא דעבוד רבנן משום תקנת השבים הא בעלמא לא. ותנן בערכין [ל"א ע"ב] בראשונה היה נטמן (כל) [יום] השנים עשר חדש כדי שיהא חולט התקין הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה ושובר את הדלת ונכנס, אלמא חולט מעות בב"ד לאו דינא אלא תקנתא הוא דאתקין התם הלל הא בעלמא לא.
